לא אחת חיפשתי פגישה עם גיבורו של הספר הזה. אך עד כה לא הזדמן לנו להיפגש.
האם אני מצטער על כך? בתור בנאדם - לא. בתור עיתונאי - כן.

פעם חברי הטוב, עיתונאי מעולה ארטיום בורוביק אמר: "כדי לערוך חומר עיתונאי אובייקטיבי, ועל אחת כמה וכמה, אם מדובר בחקירה, יש להקשיב לכל צדדי 'הסכסוך'". במקרה שלי זה היה פשוט בלתי אפשרי. מיכאיל צ'רנוי (צ'רניי) - אחד האוליגרכים הרוסיים הסגורים והמסתוריים ביותר, "מלך האלומיניום" הרוסי לשעבר - כעת למעשה אינו מתקשר עם עיתונאים. או, לפחות, עם אלה מהם, שמנסים לגלות אמת על עסקיו. גם איתי הוא לא רצה לדבר. מכאן אני מגיע למסקנה אחת בלבד: חפרתי יותר מדיי מידע. אין זו הִתְרַבְרְבוּת, אלא תוצאת עבודתו של עיתונאי-חוקר בתקופה של עשר שנים.

כל הביוגרפיה של צ'רנוי - דוגמא מובהקת ל"קפיטליזם הרוסי החדש" בתחילת שנות ה-1990: "גגות" פשע, קשרים עם הפקידים המושחתים בממשלת רוסיה, קשרי ידידות עם אנשי עסקים בעלי שם מפוקפק, עם ראשי מאפיה, הידועים הן ברוסיה והן מעבר לתחומיה (מדובר ב"גנבים בחוק" המכונים "יאפונצ'יק" - ויאצ'סלב איוואנקוב, "טאייוואנצ'יק" - אלימז'אן טוחטאחונוב, "ביק" - אנטולי ביקוב). זהו סיפור על כך, כיצד נבנו קשריו עם ראשי עולם הפשע - "הגנבים בחוק" מסיביר, עם אלה העומדים בראש ארגון הפשע "איזמיילובו" ואחרים.

ועכשיו - העיקר. לשם מה נכתב הספר הזה?

ראשית כל, ניסיתי להבין את טבעו של "האוליגרכיזם" הרוסי ולענות על השאלה: "כיצד אצלנו במדינה אפשר להפוך קפיטליסט מן הגל הראשון". נדמה לי שמצאתי את התשובה. והאמת היא, שתשובה זו אכזבה אותי מאוד. מעולם לא היו אצלנו ברוסיה "מיליארדים בעלי-יושר" ועדיין אינם. הייתכן שאז, בתקופה של שנות ה-90, כאשר רק התחילה לצמוח הכלכלה הרוסית, היו הדברים אחרת? לא.

המשך